1. המבקשת הגישה ערעור על פסק דין של בית משפט השלום (כב' השופט רטנר) מיום 1.3.2011 אשר הורה על פירוק שיתוף במקרקעין, סילוק יד המבקשת מחלק מהמקרקעין, על הריסת קיר המפריד בין חנויות הצדדים ובנייתו מחדש באופן ששטח של 21.5 מ"ר יעברו לשימוש המשיבים, וכן על חיובים כספיים בין דמי שימוש (32,748 ש"ח) והוצאות (17,500 ש"ח).
2. בפני מונחת בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין, דהיינו עיכוב ביצוע סילוק היד והן עיכוב ביצוע התשלום. בקשה דומה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא נדחתה ביום 14.4.11.
3. המבקשת והמשיבים הינם בעלים משותף של מקרקעין הנמצאים בנהריה, כאשר לכל צד מחצית מהזכויות במקרקעין. עולה כי השטח נרכש על ידי המבקשת בספטמבר 2006 מפרץ לוי, מי שהיה נתבע 1 בתביעה דלמטה, ונרשם על שם המבקשת ביום 5.5.08. יחד עם זאת נקבע כי המבקשת מחזיקה בפועל בחנות במקרקעין משנת 1987 בערך. בין המשיבים ונתבע 1 נוהל הליך משפטי במסגרת ת.א. 3259/04 שהסתיים בפסק דין ביום 2.9.07 (להלן
"פסק הדין הראשון"). באותה עת היה נתבע 1 מי שהחזיק בזכויות בעלות במקרקעין במשותף עם המשיבים. בית משפט נתן בפסק הדין הראשון הוראות מפורשות לאופן חלוקת המקרקעין, באופן שוויוני. המשיבים הגישו תביעתם בתיק נשוא הערעור, על מנת שפסק הדין יאכף גם כנגד המבקשת, שבינתיים נרשמה כבעלת המקרקעין במשותף עמם, מכח העברה מנתבע 1. המבקשת סרבה לקיים את פסק הדין בטענה שלא היתה צד להליך. בית משפט קמא קבע בפסק דינו (להלן
,פסק הדין השני" המהווה נשוא ערעור זה) כי פסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין בין המבקשת והמשיבים בשל ראיות שהובאו בפניו כי המבקשת ידעה במפורש על קיומו של ההליך ובחרה שלא להצטרף אליו, וכן כי רכשה את המקרקעין תוך מודעות לסיכון שבמתן החלטת בית המשפט. בית משפט קמא קבע כי המבקשת קנתה את זכויות נתבע 1 תוך שהסכימה מראש בחוזה באופן מפורש וכתוב לתוצאות פסק הדין. לפיכך נקבע שפסק הדין חל גם על המבקשת.
4. בהודעת הערעור מעלה המבקשת טענות כנגד ממצאי השופט דלמטה, וכנגד העובדה שבית משפט הורה על ביצוע חלוקה בפועל עוד טרם תוקן צו הבית המשותף וטרם נרשמו זכויות הצדדים בפנקסי המקרקעין. עוד טוענת המבקשת כי אין להחיל עליה את תוצאות פסק הדין הראשון.
4. הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק הדין עליו מערערים, וצריך טעם מיוחד כדי שבית המשפט ימנע ממי שזכה בדין, להנות מפירות זכייתו. (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984)
"...הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על פי פסק הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב". (בש"א 2966/96
עטיה נ. עירית תל אביב פד נ (1) 668 בעמ' 670).
5. בהחלטה לגבי עיכוב ביצוע יביא בית המשפט בחשבון את סיכויי ההצלחה בערעור וכן אם יזכה המערער בערעורו, לאחר שפסק הדין בוצע, האם יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו. ראו לענין זה ע"א 2841/07
מנהל מקרקעי ישראל נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה (אתר נבו, 25.8.08) -
"הכרעה בשאלת עיכובו של פסק דין מורכבת מאיזון ושקלול בין שני גורמים - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו למשל ע"א 7688/06 גולדנברג נ. מכבי שירותי בריאות כללית (לא פורסם, החלטה מיום 25.9.06)
רע"א 8317/06 טהוליאן נ. ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ (לא פורסם 21.1.07, פסקה 9).
6. עוד אציין כי סיכויי הערעור והנזק הצפוי הינה שיקולים התלויים זה בזה ומושפעים זה מזה.
ראו בעע"מ 9177/01
אחים שרבט יוזמים ובונים נ' עיריית תל אביב, פ"ד נו(2) 163, 167:
"בשלב הראשון שוקל בית המשפט את סיכויי הערעור; אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק הדין שעליו הוגש הערעור יבוטל או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם, אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע"
(וראו גם בע"א 4079/02
חלואני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, תקדין עליון 2002 (2) 1022).
7. הכלל הוא כי פסק לתשלום כסף איננו מסווג בגדר עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לעיכוב ביצוע. ראו בע"א 4444/10
חברת דפוס מאור ולך בע"מ נ' עדי נסים עדי (נבו, 21.6.10) הש' ג'ובראן-:
"
הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". כך קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק דין כספי. משמע, אין די בהגשת ערעור או בהכרזה על כוונה להגיש ערעור על מנת לעכב את ביצוע ההחלטה. כך למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעור יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב - יפו פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ(5) 403)".
וכן לע"א 2841/07
מינהל מקרקעי ישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (נבו, 25.8.08) שם חזר הש' גרוניס על ההלכה לפיה:
"
ההחלטות שעיכוב ביצוען מבוקש משיתות חיוב כספי. בפסיקה נקבע כי החלטות ופסקי דין מסוג זה יעוכבו לעיתים חריגות בלבד (למשל, בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989);ע"א 8939/01 חפציבה בע"מ נ' אביצור (לא פורסם, החלטה מיום 30.1.02)".
8. אותו עיקרון נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בתשלום הוצאות משפט . וראו ע"א 9296/03
עזרא אהרוני נ. יוסף מנשה (אתר נבו, 30.12.03 ) -
"יודגש, כי כאשר מדובר בחיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין
(
ב"ש 5/88
גורן נ' מחסני ערובה, פ"ד מב(1)755; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מג(2) 172, 174; בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5)403, 406-405; ע"א 6197/00 פלדמן נ' שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, אהרון
אמינוף, תקדין עליון 2000(3) 2319; ע"א 8939/01 חפציבה בע"מ נ' אביצור, תקדין עליון 2002(1) 156); ועל אחת כמה וכמה כאשר החיוב הפסוק הוא בגין הוצאות משפט (עע"ם 790/02 קריספיל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה קרית גת, תקדין עליון 2002(1) 152; ע"א 9304/02
Jet
Aviation Components
&
Aircraft Intrrnational
Inc
נ'
Offshore Aviation Holdings Ltd
, תקדין עליון 2002(3) 2941; ע"א 955/03
ארביב נ' שאולי, תקדין עליון 2003(2) 2049)".
9. טיעוני המבקשת בערעור מתייחסים לממצאים עובדתיים של כב' השופט דלמטה באשר לזכויות במקרקעין, לכך שלא היה מקום להחיל עליה את פסק הדין הראשון ולכך שלא בשל המועד לביצוע החלוקה בפועל. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן לאמר בשלב זה כי סיכויי הערעור נמוכים.
10. נוכח עובדה זו, ברור כי אין כל מקום לעכב ביצוע תשלום כספי, מה גם שלא נטען שבמקרה של זכיה בערעור, לא ניתן יהיה לקבל השבה של הסכומים האלו. מצאתי כי גם אין מקום לעכב את ביצוע החלוקה בעין, מהטעם שמדובר בענין ששויו כספי, וניתן לתיקון, היה והמבקשת תזכה בערעורה. מדובר בסילוק ידה של המבקשת מהמקרקעין התפוסים על ידה שבמסגרת פירוק השיתוף אמורים לעבור למשיבים, וכן להריסת קיר המפריד בין החנויות של המבקשת והמשיבים ובנייתו מחדש על ידי המבקשת באופן ש-21.5 מ"ר יועברו לשימוש המשיבים. מדובר בנכס עסקי, שאיננו מגורים. לא מדובר בפינוי מלא או העתקת העסק, אלא בהקטנת שטחו בלבד. פעולה כזו אומנם כרוכה בהוצאות, אך ניתן להשיבן במקרה הצורך. למותר לציין כי בית המשפט העליון קבע במספר לא מועט של מקרים, כי מקום בו ניתן פסק דין לפינוי נכס עסקי, אין לעכב את הפינוי אם סיכויי הערעור אינם מבטיחים. קל וחומר במקרה בו אין הוראה לפינוי - אלא להקטנת השטח בלבד.
11. בהתנגשות שבין האינטרס של הזוכים, למימוש זכויותיהם לפי פסק הדין לבין אינטרס המבקשת להגשמת זכויותיה, אם תזכה בערעור, מצאתי כי אינטרס הזוכים גובר במקרה זה, מה גם שהסכסוך המשפטי שהמשיבים זכו בו נמצא בין כותלי בית המשפט כבר משנת 2004 וכל דיחוי בקבלת פרות זכייתם יש בו משום גרימת עוול למשיבים.